הבנאליות של החמלה: גילוי של אומץ בארץ הצ’רקסים [The Good There Is In A Place of Evil]

אברהם בורג
Haaretz Hebrew Edition
May 20, 2016

Review of Auron, Yair. The Banality of Compassion: On the Rescuing of Jewish Children in the Circassian Muslim Village in 1942. Published in Tel Aviv.  Riesling, 2016.  (Hebrew)

ספרו של יאיר אורון עוסק בסיפור לא ידוע ונוגע ללב על הכפר הצ׳רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז, שהתגייס להציל ילדים יהודים יתומים ב-1942

הבנאליות של החמלה: על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ’רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942
יאיר אורון. הוצאת רסלינג, 
179 עמודים, 72 שקלים

יש בעולם כל מיני ציידים. יש אנשים שצדים חיות, אחרים צדים שיטפונות בחורפים המדבריים. פרופ’ יאיר אורון הוא צייד מסוג אחר לגמרי: צייד ג’נוסיידים וחֶמְלוֹת. אורון הוא היסטוריון שהקדיש פרק ארוך של חייו המקצועיים לעיסוק בשני צדי המשוואה האנושית של העת החדשה: השמדות עמים, שואות וג׳נוסיידים, וכנגדם הגיבורים השקטים שהצילו נפשות והצילו את נשמת אפה של האנושיות. אורון, עד לאחרונה איש האוניברסיטה הפתוחה, יזם בה תוכנית ייחודית בנוף האקדמי הישראלי — לימודי ג’נוסייד, השמדת עם. בתוכנית הלימודים הזאת השתתפו כבר כ–15 אלף תלמידים. במסגרתה גם נכתבו ופורסמו ספרים רבים שהקיפו את התופעה הכלל אנושית הנוראה והמבעיתה הזאת.

עכשיו מפרסם אורון את מחקרו האחרון “הבנאליות של החמלה: על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ׳רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942″. הסיפור לא ידוע כלל, והוא קטן וענק, נוגע ללב, מרוחק וקרוב בבת אחת. בסלניי הוא כפר של איכרים פשוטים וישרי דרך בקווקז, בארץ הצ’רקסים. זה סיפור על מפגשן של שתי היסטוריות המתחילות הרבה לפני השנה המדוברת. מאה שנים — 1763–1864 — לחמה רוסיה הצארית בשבטים הצ’רקסיים בצפון־מערב הקווקז. מאות אלפי צ’רקסים נהרגו, נטבחו, נשחטו וגורשו באכזריות על ידי החיילים הרוסים. בתום המלחמה נותרו בשטחים הצ’רקסיים פחות מ–10 אחוז מהאוכלוסייה שחיה בהם קודם למלחמה. הנותרים הצליחו לשמר את המסורות והמנהגים שלהם, ה”אדיגה חבאזה”. זה קוד חברתי, התורה הצ’רקסית שבעל פה, שהיא למעשה מערכת החינוך והנורמות הצ’רקסית האישית והקולקטיבית. היא כוללת קטגוריות מוסריות כמו: “כבוד, יושרה, יושר, אמת, בושה, ואת היכולת להתנהג בחברה; רגישות, הקשבה, כבוד למבוגרים, לבני המין השני וכו’. המנהגים הבולטים הם: כיבוד הזקנים, בשל ניסיון חייהם עתיר השנים, כיבוד הורים, הכנסת אורחים, נדיבות לזולת, חשיבות מעמד האשה”. הזיכרון ההיסטורי הטראומטי, יחד עם מערכת הערכים הייחודית הזאת, עמדו למבחן כשנפגשו עם הרכבת ההיסטורית השנייה שדהרה מולם.

״לנינגרד היתה אחת הערים שזכו לתואר ‘עיר גבורה’. כשגברה הסכנה שהצבא הגרמני יכבוש את לנינגרד, היה ברור שהילדים היהודים יועמדו בפני סכנה גדולה במיוחד ולכן הוחלט לפנותם… ב–10 באפריל 1942 יצאה שיירה של ילדים מכמה בתי יתומים מהעיר. הם הועלו לרכבות משא ונדדו (ארבעה חודשים) בדרכים אל עבר הרי הקווקז, מאחר שלא שיערו שהגרמנים יכבשו את האזור. בימים האחרונים של יולי 1942 או בתחילת אוגוסט 1942 הפציצו הגרמנים את הרכבת וילדים רבים נהרגו”.

burg

פתאום, בבוקר אחד ב–16 באוגוסט 1942, קרה משהו יוצא דופן בשדות הכפר השלו והתמים. “בכפר נותרו רק זקנים, נשים וילדים, הגברים גויסו לצבא האדום… השיירה עברה בכפרים אחדים, אך תושביהם סירבו לקבל את הילדים בשל הרעב הכבד וגם מהפחד מפני הנאצים. תושבי בסלניי ראו בדרך העוברת במבואות הכפר ארבע עגלות רתומות לסוסים, ובהן ילדים תשושים, חולים, הנראים הרבה יותר מבוגרים מגילם (3–14), חלקם למעשה גוססים ומקצתם אפילו מתים. ילדי הכפר בסלניי היו הראשונים שפגשו בהם וראו שהם תשושים וחולים. הם ניסו לדבר איתם אבל הילדים מלנינגרד לא השיבו. אחר כך באו האמהות מהשדות ולקחו 32 ילדים. כל אחת לקחה ילד אחד. זהו סיפור הצלה שבמרכזו נשים. בבוקר היום שלמחרת, או לפי גרסה אחרת לאחר יומיים, נכנסו חיילים גרמנים לכפר. הם חשדו שיש ילדים יהודים בכפר, חיפשו ואיימו לירות בתושבים ולשרוף את הכפר על יושביו אם יימצא ולו ילד יהודי אחד. במשך 152 הימים שבהם שהו החיילים הגרמנים בכפר אף אחד לא הוסגר”.

זאת תמצית הסיפור שנגלתה לאורון באקראי, אגב שיחה בירושלים עם מאבטח צ’רקסי ישראלי מכפר כמא שבגליל. “גם לנו היה ג׳נוסייד”, השיח הצעיר לפי תומו ומסע חייו של אורון הוסט אל הקווקז.

הספר, מעט המכיל את המרובה, כתוב במתכונת שמשלבת מחקר היסטורי קפדני, השואף להגיע אל מרב העובדות והנתונים של התקופה, האישים והמקומות, בלי לוותר על מחויבות לערכים אנושיים אוניברסליים. בסופו של הספר דיון פילוסופי־היסטורי: “מדוע אנשי כפר אחד מצילים ואנשי כפר אחר רוצחים?” או מה הקו המפריד בין רוצח לחסיד, בין מציל אנושי לפושע נגד האנושות? הספר כולל רקע על ההיסטוריה הצ’רקסית, על מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, היסמכות על מחקרי ג’נוסייד עדכניים וראיונות אישיים מרתקים, שנעשו בישראל ובקווקז, עם שארית הפליטה של הניצולים והמצילים.

אורון אינו מהסס לנקוט עמדה נגד הגזענות של “יד ושם”, במיוחד בעת הזאת: “הטענה שבין 32 הילדים שניצלו היו גם לא יהודים, ולפיכך אין לתת למי שהציל לא יהודי תואר חסיד אומות העולם, תפישה כזאת מנוגדת למערכת הערכים של המצילים: קדושת חיי אדם ושוויון ערך חיי אדם באשר הוא אדם”.

לפי אורון, במהלך המאה ה–20 נהרגו למעלה מ–170 מיליון בני אדם בפשעים נגד האנושות. אסור לנו להסתפק בקידוש שמם של שישה מיליון מהם בלבד. כי הרוע הוא כלל אנושי והשואה, השואות, הן אנושיות ולא ייחודיות אך לנו היהודים. לא בכדי משתמש אורון בביטוי “בנאליות” של חנה ארנדט ככותרת לכמה מספריו, גם זה שלפנינו. הוא דוחה את הדיכוטומיה הישראלית, הציונית הקלאסית, שעל פיה השואה התרחשה על פלנטה אחרת, והשואה היא רק שלנו, ולא קשורה לכלל חולייו של המין האנושי. בכל מקום שבו הרוע, אומר אורון, שמה הטוב: “במעשה ההצלה של הכפר בסלניי באה לידי ביטוי ייחודי, אישי וקבוצתי האנושיות בביטוייה הנעלים ביותר: ‘הבנאליות של החמלה, החסד והאנושיות'”.

טוב תעשה מערכת החינוך אם תהפוך גם את הספר הזה לספר חובה בכל תוכנית לימודים אפשרית, באזרחות, בהיסטוריה, בלימודי השואה, בספרות. ולו כדי שיגדלו בקרבנו כמה ישראלים לא ציניים, שיממשו את דרכו העיונית של אורון בעולם המעשה הקשה שלנו.